החלטה בתיק רע"א 5038/03

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י' צור) לפיה נעדר בית המשפט סמכות מקומית לדון בתובענה שהגישה המבקשת.

           המבקשת היא חברה העוסקת בחקלאות. היא חתמה עם המשיב 1 על הסכמים לפיהם הקימה מיזם חקלאי על קרקע אותה חוכר המשיב 1. בשנת 2003, הודיעה המשיבה 2 על הפקעת חלק משטח המיזם האמור. המשיב 1 פנה למשיבה 2 ודרש לקבל את הפיצויים בגין המחוברים לקרקע, בנוסף לפיצויים בגין הפגיעה בקרקע עצמה, שאין חולק על זכאותו להם. משהגיע לאוזנה של המבקשת דבר דרישה זו, פנתה היא לבית המשפט המחוזי בירושלים וביקשה כי יצהיר כי היא אשר זכאית לקבלת הפיצוי בגין המחוברים.

           בית המשפט קמא מצא כי לא נתונה לו סמכות לדון בתובענה, הואיל והסכסוך האמיתי בתובענה נטוש בין המבקשת למשיב 1 באשר לכספים המגיעים כתוצאה מהפקעת המקרקעין. בית המשפט קמא קבע כי אין כל מחלוקת משפטית בין המבקשת למשיבה 2, אשר הודיעה שאין היא נוקטת עמדה בשאלה מי זכאי לכספים. לפיכך, בית המשפט קמא קבע כי הוראת סעיף 13 לחוק כביש ארצי לישראל, התשנ"ה-1994 (להלן: החוק), הקובעת כי סמכות השיפוט בקשר לכספים המגיעים בקשר לתביעה לתשלומי פיצויים לפי החוק תהא נתונה לבית המשפט בירושלים, אינה חלה, על עניינה של המבקשת. בית המשפט החליט, על כן, להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר בתחום סמכותו מצויים המקרקעין נשוא המחלוקת. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

2.        המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי סעיף 13 לחוק אינו חל על התובענה שהגישה. התובענה, כך לשיטתה, סבה סביב זכותה הישירה מכוח החוק לקבלת פיצויים מהמשיבה 2, ולכן לפי חוק, הסמכות המקומית קנוייה לבית המשפט בירושלים.

           לעמדת המבקשת הצטרפה המשיבה 2. היא טוענת כי תכליתו של סעיף 13 לחוק  היא קידום יעילות הדיון בהליכים הקשורים בסלילתו של כביש מספר 6 ("כביש חוצה ישראל"), באמצעות ריכוז כל התביעות לסעד כנגד המשיבה בעילה שמקורה בחוק  תחת קורת הגג של בית משפט אחד. בענייננו, לשיטת המשיבה 2, בתביעה שהוגשה התבקשו סעדים כנגדה בקשר לחובתה לשלם פיצויים בגין הפקעה, כיוון שהוגשו לה תביעות סותרות לקבלת פיצויי הפקעה.

           המשיב 1 תומך בהחלטת בית המשפט קמא. הוא טוען כי המחלוקת הטעונה בירור בתביעת המבקשת היא בדבר זהות הזכאי לקבלת פיצוי מאת המשיבה 2 בגין הפקעת הקרקע, באשר קיומה של החובה של המשיבה 2 לשלם פיצוי כאמור אינה במחלוקת ואינה מוכחשת, אף לא על ידי המשיבה 2 עצמה.

3.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הבקשה להתקבל. סעיף 13 לחוק נועד לפשט ולקצר את ההליכים הקשורים בהפקעת קרקעות לצורך סלילת כביש מספר 6. משום כך, כל אימת שעומדת על הפרק שאלה הקשורה בחבותה של המשיבה 2 לשלם פיצויים לבעל זכויות במקרקעין מופקעים, מסורה הסמכות המקומית לדון בעניין לבית המשפט המחוזי בירושלים. העובדה שבענייננו, המחלוקת האמיתית נטושה בין המבקשת למשיב 1, והמשיבה 2 אינה, לכאורה, צד לה, אינה ממין העניין. הסעדים המבוקשים בתובענה העיקרית מכוונים כנגד המשיבה 2, ואף צו מניעה זמני נתבקש כנגדה. אשר על כן, יש לקבוע כי התביעה נופלת בגדרי סעיף 13, והסמכות לדון בה מוקנית לבית המשפט המחוזי בירושלים. זאת ועוד, כפי שציינו לאחרונה,  ראוי להימנע מבזבוז משאבי המערכת הכרוך בדיונים בשאלות סמכות מקומית ובהעברת תיקים מבית משפט אחד למשנהו בשל טענות להעדר סמכות מקומית (ראו רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן(טרם פורסם)). במקרה דנן, השיקול בדבר נוחות הצדדים אינו רלוונטי, ודומה שהעברת התיק לבית משפט אחר, במקום להותירו בבית המשפט שדן בדרך כלל בתובענות הקשורות לכביש מספר 6,  רק תפגע ביעילות הדיון. לפיכך, אין סיבה להקשחת תנאי הסמכות המקומית במקרה שבפנינו, ולא היה מקום להעביר את הדיון לבית המשפט בחיפה.

           הערעור מתקבל. תובענת המבקשת תידון בבית המשפט המחוזי בירושלים. המשיב 1 ישא בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבה 2 בסך 5,000 ש"ח.

           ניתן היום, י"ט באלול תשס"ג (16.9.2003).

                                                                                                   ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: